האבנים של אסטון

איירה וכתבה: לוטה גפנבלד

בסיפור "האבנים של אסטון" אנו פוגשים את אסטון, כלבלב חביב אשר מטייל עם אימו בליל חורף קר. כאשר נח מבטו על אבן קפואה בשולי הדרך, הוא לא יכול להשאיר את האבן הזו לבדה, בכפור. הוא אוסף אותה אל ביתו ומטפל בה כמו הייתה תינוק קטן ונזקק.

והחורף ארוך וקר, והאבנים רבות. אסטון מרחם על כולן ומאמץ את כולן. והבית של הוריו של אסטון מתמלא באבנים מכל הסוגים והגדלים, שנחות להן במיטות מאולתרות ותופסות את מרחב הסלון. הוריו של אסטון מביעים מורת רוח ומתקשים להתמודד עם אוסף האבנים ומצד שני מכבדים את אסטון ומנסים למצוא ביחד עימו פיתרון לאוסף האבנים ההולך וגדל. בסיומו של הספר עוזרים ההורים לאסטון למצוא לאבנים שלו משכן חדש.

הפרידה מאוסף האבנים נעשית באופן מכבד ומיטיב ובסופה גם קריצה מחוייכת – שכן לאחר הפרידה אסטון מוצא מקל בודד המשווע לבית חם...

שתי תמות עיקריות בולטות בספר זה – תימת "האוסף", הצורך בהרבה מאותו הדבר, האגירה... ולצידה – תימת הרחמים על חסרי ישע, על מי שאין בכוחו לבקש סיוע ועזרה.

אילו אוספים היו לכם/ן כשהייתם ילדים/ות?

מה מעלה בכם המילה "רחמים"?